גור בארץ הזאת

יצחק אבינו, הבארות ששב וחפר, ושתי המצוות של ישוב הארץ: בגשמיות וברוחניות
מאת: הרב יהודה טאוב

🎧 לצפייה בשיעור המקורי ביוטיוב: לחצו כאן

לחץ כדי להתחיל האזנה, או לחץ על כל פסקה כדי להתחיל להקריא ממנה
1.0×
גודל טקסט: 100%

📑 תוכן העניינים

הקדמה

יצחק אבינו הוא היחיד מבין האבות שלא יצא מארץ ישראל מעולם. בפרשת תולדות ה׳ אומר לו: ״גּוּר בָּאָרֶץ הַזֹּאת וְאֶהְיֶה עִמְּךָ וַאֲבָרְכֶךָ״ (בראשית כו, ג), ובתחילה נאמר לו: ״אַל תֵּרֵד מִצְרָיְמָה, שְׁכֹן בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ״ (שם, ב).

השיעור, שנאמר בשני חלקים, שואל: מה פירוש ״שכון בארץ״? האם יש מצווה להרחיב את הישוב בארץ ישראל, ובאיזה אופן?

פרק א

הבארות של יצחק

📖 בפרק זה:

מדוע לא קנה יצחק קרקע

אברהם אבינו קנה בכסף מלא את מערת המכפלה, ויעקב קנה את חלקת השדה בשכם. אבל יצחק אינו קונה קרקע. השיעור מציע הסבר פשוט, על פי רש״י: בברית בין הבתרים נאמר לאברהם ״כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם... אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה״ (בראשית טו, יג), ורש״י מבאר שמניין ארבע מאות השנים מתחיל מלידת יצחק. כלומר, מאז נולד יצחק, זרע אברהם נמצא במעמד של ״גר בארץ לא להם״. ולכן יצחק נשאר גר, ואינו קונה קרקע.

הוא כן עושה מעשה אחר: הוא חופר בארות. הפלשתים סותמים אותן והוא חופר שוב, ושוב. עד שנתנו לו להישאר ללא מריבה, וקרא ליד הבאר ״רְחוֹבוֹת״: ״כִּי עַתָּה הִרְחִיב ה׳ לָנוּ וּפָרִינוּ בָאָרֶץ״ (בראשית כו, כב).

מה לומדים מהחפירה

יצחק לא מתייאש כשסותמים לו את הבאר. הוא חופר מחדש, ואינו עוסק בוויכוח. מי שמבקש להרחיב את ישוב הארץ צריך כוח כזה: להמשיך לחפור גם כשמפריעים.

ב גור או שכון
✡
פרק ב

גור או שכון

📖 בפרק זה:

שני פירושים ל״שכון״

בפסוק נאמרו שתי לשונות: ״גור״ ו״שכון״. השיעור מביא שני פירושים בדרשת חז״ל. הראשון: ״שכון בארץ — עשה אותה פורחת״, כלומר להרחיב את הישוב הגשמי. והשני, במדרש רבה על הפסוק שנאמר ליעקב: ״שכון בארץ — שכן את השכינה בארץ״.

השיעור מסביר שהשכנת השכינה נעשית על ידי בית מדרש ובית כנסת, כמו שכתוב ״וָאֱהִי לָהֶם לְמִקְדָּשׁ מְעַט״, וכמו שנאמר ״שנים שיושבים ועוסקים בתורה שכינה שרויה ביניהם״. אברהם ויצחק עשו זאת בהפצת האמונה.

ג מצווה לישב ברוחניות
✡
פרק ג

מצווה לישב ברוחניות

📖 בפרק זה:

להרחיב את התורה

מכאן מסיק השיעור: כשם שיש מצווה להרחיב את הישוב הגשמי בכל הארץ, כך יש מצווה להרחיב את הישוב הרוחני, לבנות יישובי תורה ומקומות של אור גם בפריפריה, במקום שבו האור נצרך יותר.

מי שגר במקום שיש בו כבר המון בני תורה מוסיף פחות, ומי שמתיישב במקום חדש יכול להיות לאדם אחד שמאיר למקום שלם: משיב לשאלות, נותן דוגמה, ומפיץ אמונה.

מה זה מלמד אותנו

בהודיה, כמו בישוב הארץ, ההרחבה מתחילה אצלנו: כל אדם שמודה לה׳ בקול ובשמחה מרחיב את מקום השכינה בעולם.

יצחק חפר בארות, ושב וחפר. כל אדם יכול לחפור באר: בהרחבת הישוב בארץ, ובהרחבת השכינה בה.

📚 מקורות ומראי מקומות

  1. בראשית כו, ב–ג — ״אל תרד מצרימה, שכון בארץ... גור בארץ הזאת״
  2. בראשית כו, טז–כב — בארות יצחק, ״כי עתה הרחיב ה׳ לנו ופרינו בארץ״
  3. בראשית טו, יג ורש״י שם — ארבע מאות שנה מלידת יצחק
  4. מדרש רבה על ״שכון בארץ״ — ״שכן את השכינה בארץ״ (כפי שהובא בשיעור)
  5. יחזקאל יא, טז — ״ואהי להם למקדש מעט״
  6. אבות ג, ו — ״שנים שיושבין ועוסקין בדברי תורה שכינה שרויה ביניהם״
▲